מרק עדשים לבדיקה

אף פעם לא הייתי אוהדת נלהבת של עדשים. בכל הפעמים שאכלתי עדשים תמיד היה להן מין מרקם כזה יבשושי, כמעט חולי ושום טעם מיוחד. בקיצור, ההתרשמות הקולינרית שלי מעדשים מסתכמת בבוץ די תפל.

ואז יולי נולד. וכשהוא התחיל לאכול אוכל אמיתי, בכל הקבוצות של האמהות כולן המליצו לתת לילד עדשים כתומות שהן בריאות, משביעות, מלאות ערכים תזונתיים וקלות לעיכול (ובניגוד לקטניות אחרות או אפילו סוגי עדשים אחרים אפילו אין צורך להשרות אותן שעות במים).

בתור אמא הכלל מבחינתי היה (ועודנו), ללא לתת ליולי משהו שאני בעצמי לא הייתי אוכלת… אם זה לא טעים לי למה שאני אתן את זה לילד שלי…?

אז יצאתי למשימה. ללמוד לבשל עדשים כתומות בלי שהן יהפכו לבוץ תפל.

היו כמה נסיונות מצערים בדרך… כמו קציצות עדשים שאולי עדיף בכלל לא להזכיר, וגם איזה ניסיון נואש של מאפינס ירקות עם עדשים….

עד שיום אחד בזמן שהכנתי מרק כתום, עלה לי הרעיון המופלא להוסיף למרק גם עדשים, מאותו רגע הידיים שלי שלפו מהמדפים במטבח מיני ירקות צנצנות ותבלינים ובביטחון מוחלט ערבבו הכל בסיר מרק גדול.

התוצאה הייתה מופלאה. מרק עשיר אבל לא כבד עם טעמים מרומזים של דרום אסיה. והעדשים? הן כמעט מתפרקות לחלוטים במרק, מוסיפות לו רק טעם מרומז של עדשים, מעשירות את המרקם של המרק ומוסיפות לו חלבון.

מיותר לציין שיולי (וגם אני) זללנו את המרק בתאווה, ומאז ועד היום זה אחד המרקים האהובים עלינו בבית.