בדרך כלל אני ממש נמנע מלתאר אוכל בתור “הכי טעים בארץ”, אבל במקרה של הפיצה הזו, אין יותר מתאים מהמשפט הזה. פיצה פרסקה נפתחה לפני שש וחצי שנים על ידי יוני אברהם, טברייני שהתאהב בפיצות נפוליטניות והחליט שהוא עושה הכל כדי להכין כאלה בארץ. הייחוד של הפיצות הנפוליטניות ביחס לרוב הפיצות האחרות בארץ הוא הבצק, שעובר תפיחה ממושכת של כמה ימים. לפני האפייה, כשמעצבים את הפיצה, מרדדים אותה דק מאוד, למעט השוליים, שנשארים תפוחים ואווריריים מאוד. היא גם נאפית בתנור חם בטירוף, מה שמשאיר עליה את בועות הצריבה הכהות, שהן סימן היכר מפורסם של הפיצות הנפולינטניות.
אז פרסקה, כאמור, פועלת כבר כשש וחצי שנים בקיבוץ מסדה. במבט ראשון, כשמגיעים למקום וחונים לידו, נראה כאילו הגענו למקלט של הקיבוץ. אבל כל מה שצריך זה להקיף את הבניין מהצד ולהיכנס למסעדה הקטנה והחמימה, שמעוצבת במין פשטות ביתית, כדי להרגיש שהגענו למקום אחר.
לכאן מגיעים כדי לאכול פיצה ולא הרבה יותר. התפריט הקטן כולל 9 סוגי פיצות, כולן אישיות, ועוד מבחר מצומצם יחסית של תוספות שאפשר לשים עליהן, למרות שבכל הביקורים שלי שם לא הרגשתי צורך להוסיף אף אחת מהן. חוץ מהפיצות יש פה עוד כמה קינוחים, וזהו בעצם. הפיצה היא מרכז העניינים והיא מקבלת את כל הכבוד הראוי לה. עוד דבר אחד לפני שנגיע לאוכל: את הפיצות אוכלים כאן, ממש כמו בנאפולי, עם סכין ומזלג. הן לא חתוכות לפרוסות, והבצק שלהן כל כך דק במרכז הפיצה, שאין הרבה ברירות אלא לשתף פעולה ולנסות עם סכין ומזלג. זה מצחיק בשניות הראשונות, אבל כשהפיצות כל כך טעימות, מתרגלים מהר.
בביקור הנוכחי הזמנו שתי פיצות, שבעיניי מייצגות שני קצוות שונים של הפיצות. הראשונה, פיצה מרגריטה קלאסית (52 שקלים), עם רוטב עגבניות, מוצרלה, בזיליקום, שמן זית ומלח ים. תמיד אומרים שפיצה מרגריטה היא המבחן האמיתי של כל פיצריה ואכן, רק ככה בלי תוספות והסחות דעת אפשר לבדוק את האיכות של הבצק, הגבינה והרוטב. אז כאמור, הבצק של הפיצה פה לא דומה כמעט לאף פיצה אחרת בארץ. השוליים נראים מאוד עבים, אבל הם בעצם בעיקר תפוחים ומלאי בועות ואוויר.
באיזורים האלה של הפיצה הבצק גם מלא כוויות צריבה מחום התנור, שתורמות גם פריכות וגם טעם חרוך טעים שמתווסף לטעם המעולה של הבצק, בזכות התפיחה הארוכה. רוטב העגבניות עדין ולא מתובל מדי. כזה שמשאיר מקום לטעמים העדינים של הגבינה והבצק לדבר, בלי להשתלט עליהם. המוצרלה טרייה, נמתחת כראוי ועלי הבזיליקום שעוברים אפייה עם הפיצה מאבדים מעט מהטעם הבועט מדי שלהם וכיף לאכול אותם. פיצה קלאסית מושלמת, וכאמור, הביצוע הכי טוב שיצא לי לטעום בארץ לפיצה שכזו.
הפיצה השניה היתה פיצה תפוח אדמה מהמדורה (62 שקלים). אם הנפוליטנה היא פיצה קלאסית לפי הספר, זו פיצה שאולי תתקבל במקומות מסוימים באיטליה בפרצוף עקום. כמו לא מעט פיצות בתפריט, מדובר בפיצה לבנה, כזו שלא כוללת רוטב עגבניות, ויש עליה מוצרלה ותפוחי אדמה שנצרבו לפני כן בתנור כמו במדורה. אחרי האפייה מתווספים אליה גם קרם פרש, בצל ירוק, מיץ לימון טרי, שמן זית ומלח. נשמע אולי קצת מוזר, אבל מדובר בשילוב טעמים מושלם.
אולי אתם כבר זוכרים את חיבתי לשילוב של פחמימה עם פחמימה כמו בבוריק בפיתה, אבל באמת שהשילוב פה על הפיצה מוצלח, ומרגיש כאילו הוא הגיוני לגמרי. תפוחי האדמה תורמים טעם שרוף ומנחם כמו שתפוחי אדמה מהמדורה עושים, הקרם פרש מאזן את הכל עם רעננות קרירה ומיץ הלימון חותך את כל העושר הזה עם קצת חמיצות. אם עדיין לא השתכנעתם, יש דברים שחייבים לטעום כדי להבין.
נכון, עבור רובנו מדובר במקום מרוחק למדי, שלא מגיעים אליו סתם ככה. אבל הפיצות בפרסקה כל כך טעימות, ששווה לתכנן טיול בצפון שיסתיים באכילה שלהן. ואם יצא לכם לעשות את זה, תחזרו לספר אם צדקתי. ואם יוצא לכם לבקר בטבריה, תשמחו לשמוע שאנשי פרסקה פתחו בה סניף נוסף, שמגיש פיצות רומאיות מלבניות ועבות יחסית שנמכרות במשקל, בניגוד לנפוליטניות של פרסקה.
כתובת:קיבוץ מסדה.
טלפון: 04-6657266
שעות פתיחה: ראשון - חמישי: 18:00-23:00. שישי: סגור. שבת: 17:00-23:00
צילום ועריכת וידאו: מיכאל מורוזוב
תגובות (0)